הסטנדאפיסט שאולי בדישי כבר לא צוחק
"המדינה שכחה שצריך גם לצחוק ולחייך בזמן משבר"
שאולי בדישי סטנדאפיסט ושחקן טלוויזיה בן 41, החל את דרכו בעולם הסטנדאפ בשנת 2005, בהופעות חובבים במועדוני סטנדאפ בתל אביב.
4 שנים מאוחר יותר הצטרף כחבר פאנל קבוע בתוכנית "צחוק מהעבודה" בהנחייתו של שלום אסייג, ולפני 10 שנים בשנת 2010 אזר אומץ ויצא במופע יחיד, אשר הציג את חייו האישיים בצורה הומוריסטית. מאז הוא מתארח בתפקידי אורח בתוכניות טלוויזיה רבות לצד מופעי סטנדאפ שונים אותם הוא מקיים ברחבי הארץ. התפרצות מגפת הקורונה בפברואר 2020, קטעה את ההופעות של בדישי, ואת המפגש הישיר עם קהל.
פגשנו אותו לראיון בו הוא מספר על השנה הקשה, כשהמדינה החליטה על ביטול מופעי תרבות עד חלוף המגפה.
אתה זוכר את ההופעה האחרונה שהופעת בפני קהל פיזית?
"כן, זה היה בתחילת מרץ. הופעתי לאנשים בבר באזור השרון , היו קצת אנשים עם מסכות, והתקיימה הופעה רגילה , אפילו גיחכתי שם על הנושא. היה חוסר מודעות, כשעליתי לבמה לחצתי את הידיים לאלה שישבו בשורה הראשונה ואמרתי להם בצחוק: 'חחח יש לי קורונה', כשעוד לא ידענו מה זה אומר".
באיזה שלב הבנת שעולם הבידור נסגר ואתה לא הולך להופיע מול קהל בזמן הקרוב?
"הייתי מהאופטימיים. במרץ היה סגר, וחשבתי שאחרי זה נחזור רגיל, ואחרי זה אמרתי טוב בחודש ספטמבר חוזרים, עכשיו אני כבר ממש פסימי, אני לא רואה מתי נחזור באמת לשגרה מלאה וכל הקורונה תסתיים".
אתה מופיע בזום?
"כמעט ולא. זה לא אותו דבר, צריך לשכנע את עצמך שזה כיף לך אבל זה לא. ניסיתי כמה פעמים, אבל זה היה גרוע. התחושה היא לספר בדיחה ובמקום לשמוע צחוק של הקהל, ופידבק, אתה רואה אנשים לא זזים במסך זום, או לא מגיבים ועושים דברים נוספים בבית, ולי זה קשה".
לדבריו, הסטנדאפ הכרחי לאנשים בתקופה הזאת, בעיקר לנפש. "סטאנדפ זו התרופה הכי טובה שיש. כשאדם שומע סטנדאפיסט שמספר על קושי מסוים, צוחק על המציאות שלנו, הוא מזדהה עם זה, ומשהו משתחרר שם, משהו בנפש של אדם", אומר בדישי ומוסיף, "הכרחי מאוד לצחוק, בטח בתקופה כזאת, של שנת קורונה כשרואים בחדשות נתונים על תחלואה ותמותה, אבל אף אחד בממשלה לא חשב שצריך למצוא פתרון לנפש של האנשים".
אומנים רבים אומרים שהקורונה היא בעצם "טבח" לעולם התרבות גם אתה באותה דעה?
"לא יודע אם הייתי קורא לזה "טבח", אבל הייתי קורא לזה הרס שאני מאוד מקווה שיהיה ניתן לתיקון.
לרוב האומנים, חשוב לא רק הצד הכלכלי, אנחנו אומנם לא מופיעים בחינם, אבל כשאני ושאר הקולגות שלי נמצאים על הבמה ושומעים את הקהל צוחק, זו תחושה שלא ניתנת לתיאורים. הרגשה שמשהו בגוף שלך יוצא והנשמה שלך כאילו עפה, זה מחייה אותנו האומנים. קשה לחיות בלי מחיאות הכפיים של הקהל".
אתה מצליח להבין את ההחלטה של הממשלה לא לקיים מופעים?
"ממש לא. אני חושב שאין בעיה ולא אמורה להיות בעיה להופיע בחוץ, להופיע בישיבה מרוחקת אחד מהשני. אישרו לעשות הפגנות, אז זה לא מסוכן? ההפגנות שהיו כל מוצאי שבת עם אלפי מפגינים זה מותר ולנו אסור? להיכנס למטוס אפשר ואין סכנה, אבל להופיע באולם סגור לא?. לא מבין את ההחלטה, זה ממש לפי אינטרסים ופוליטיקה".
אם היית יכול לשנות משהו בהתנהלות של הממשלה, מה היית משנה?
"לוקח את כל החברי כנסת והשרים, ומחליף את כולם. לדעתי כולם שקרנים, שכחו שבחרנו בהם, כדי שהם ישרתו את העם ולא הפוך. אנחנו נותנים להם לעשות מה שבא להם בזמן שלאנשים אין מה לאכול, אין להם עבודה ושם בכנסת שומעים שהם מעלים לעצמם את השכר. זה לא הגיוני. הם פועלים לפי אינטרסים. כל כך אבסורד שאני יכול לספר על זה בדיחה ולא יאמינו לי".
כמי שרגיל להופיע על במות כל ערב , איך אתה ממלא את הזמן הפנוי עכשיו כשאין מופעים?
"אני עקרת בית... בבוקר עם הילדים לוקח אותם למסגרות, מעביר את הזמן. אני יכול לפתוח חוג בגינה. כל יום אחר הצהריים אני יורד עם הילד שלי, כל הילדים בשכונה מתאספים ואנחנו משחקים ביחד כדורגל, מבחינתם אני המאמן, השופט... כבר לא רק האבא של יונתן".
בדישי מספר כי את הערבים שבהם נהג להופיע , מחליפים מפגשים עם חברים, שהייה מול הטלוויזיה או המחשב ובעיקר מורח את הזמן ומחכה לחזור להופיע.
עם זאת בדישי אופטימי, "אני חושב שתמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ולראות את הדברים הטובים, ולברך על מה שיש. אני רוצה להאמין שבסוף יהיה טוב, עם זאת הקושי לחיות בחוסר וודאות ומתי זה יגמר והחיים שלנו יחזרו לקדמותם מאוד קשה".
צילום: אופיר חדד
מאת: חן פטריק
