השחקן טל מוסרי מגלה את האבהות מחדש
"המתנה הגדולה שהקורונה הביאה לי - זמן משפחתי."
טל מוסרי (45) שחקן תאטרון וכוכב ערוץ הילדים לשעבר, נשוי ואב ל-3 ילדים. בארבע השנים האחרונות הוא שיחק בתאטרון הלאומי "הבימה", במחזות זמר "סימני דרך" ו-"גבעת חלפון אינה עונה".
בראיון שערכנו עמו הוא מספר על השנה שבה הקורונה פרצה לחייו ועצרה את הכל. "היה לי לוח הצגות עמוס עם מעל 24 הצגות בחודש, זה אומר כמעט כל יום להיות על הבמה". לדבריו שבועיים לפני שפרצה הקורונה התחיל חזרות למחזמר חדש "עוד חוזר הניגון" משיריהם של התרצה אתר ונתן אלתרמן, וחזרות לפסטיגל, ואז באה הקורונה ועצרה הכל.
איך ההרגשה? מאדם עסוק מאוד לאדם שיש לו הרבה זמן פנוי
"אני מודה שבהתחלה הייתי ברגשות מעורבים כי אני עובד מאוד קשה, מתרוצץ שנים בין חזרות, הופעות וצילומים, בלי מנוחה. פתאום היה איזה רגע לנוח, אבל גם יש פחד גדול שמה שהיה לא ישוב עוד".
מוסרי מספר על הקושי שאיתו התמודד בתקופה של אי ודאות , "לאט לאט התחילה אצלי מועקה גדולה. גם בקרב כל חבריי בעולם התרבות. הבנתי שאני צריך להתחיל לחשב מסלול מחדש. התחלתי לחשוב קצת מחוץ לקופסא, איך בכל זאת ניתן להמשיך להופיע במציאות חדשה. אז היו לי הופעות בזום, של הרצאות ומפגשי אומן לבתי ספר, הופעות בפייסבוק לייב או הופעות תאטרון שצולמו ונמכרו לשידור לחברות ולעיריות. בנוסף הנחתי מגזין שקוראים לו "הבימה עד הבית", ראיינתי ואירחתי מתאטרון "הבימה" שהפך לאולפן ושם ראיינתי את השחקנים החשובים ביותר בתאטרון הישראלי. ערוץ 8 של "הוט" התלהבו מהתוכנית ובחרו לקחת אותה לשידור".
מוסרי מציין, כי הוא מתגעגע להופעות מול קהל, "אני מבין שזו מגפה עולמית וכולם מתמודדים עם מצב לא קל, אבל שחקן לא יכול בלי קהל. אני מתגעגע לפגוש את הקהל מקרוב שיושב וצופה בהצגה באולם, לשמוע ולראות אנשים צוחקים ומתרגשים, לשמוע מחיאות הכפיים. זה חסר, מאוד קשה".
מוסרי מוסיף, כי למרות הפסקת המופעים מול קהל פרונטלית, יש גם נקודת אור מקצועית, "הקורונה נתנה לנו את ההזדמנות לעשות את מה שלא עשינו אף פעם, להגיע לקהלים שלא ראו אותנו אף פעם, שלא הגיע לתאטרון ונחשף אלינו דרך הזום. אני תמיד אדם שחושב שבכל צרה יש גם הזדמנות לצמיחה. למרות שהכל נעצר, המשכתי לבדוק איך אפשר בכל זאת להמשיך ליצור ולהופיע, לא לשבת בחוסר מעש. אני שמח שעשיתי את זה".
התפנה הרבה זמן פנוי להיות עם המשפחה, אחרי שנים של ערבים עמוסים בהופעות...
"נכון, אני מתרוצץ כבר הרבה שנים בין צילומים להופעות להקלטות וחזרות, והמתנה הכי גדולה שהקורונה הביאה זה הזמן המשפחתי. אחת ההצלחות אולי הכי גדולות שלי בחיים הן מעבר לפרסים ומחיאות הכפיים ולתפקידים וסדרות שעשיתי, אין דבר יותר חשוב מהמשפחה המדהימה שיצרתי ובניתי יחד עם אשתי ושלושה ילדים שהבאנו לעולם".
מוסרי מספר על העבודה שעברה לבית וילדיו היו חשופים אליה: "היו לנו רגעי כיף ובילוי ביחד הילדים איתי. אבל עצם שהמפגשי זום עם הקהל והצילומים, שעברו להיות מהבית, צילומי אולפן מהסלון הם חוו אותי וראו אותי עובד ולדעתי זה היה יתרון. הרי שאבא הולך לעבודה הם לא באמת יודעים מה אני עושה שם, אז העבודה נכנסת הביתה וראו איך אני עובד ומתאמץ. בנוסף, כמובן הקורונה והסגרים פינו הרבה מאוד זמן מבורך למשפחה. אני חושב, שכולנו למדנו, שכשתחלוף הקורונה ונחזור לעשייה והמופעים הרגילים, אסור לשכוח את המשפחה - הם היצירה הכי גדולה שלי".
מה הקושי הכי גדול שהתמודדת איתו מאז שפרצה הקורונה לחייך?
"הקושי הכי גדול זה שלא יודעים מתי זה יסתיים. אני אדם אופטימי אבל היו רגעים שחשבתי שזה לא יסתיים לעולם. אני פוחד שעד שהקהל ישוב לאולם התאטראות, אנחנו נתרגל לחיות בלי תרבות. לצערי המדינה זנחה את עולם התרבות וגם את החינוך בסדר העדיפויות.
לדעתי החינוך והתרבות הם החשובים ביותר מהסיבה שהתרבות זה הסיבה לחיות, אנחנו לא צריכים רק להתעסק ברצון לחיות ובלהישמר, אלא צריך גם סיבה לחיות. התרבות זה תרופה לנפש, זה המטרה לחיים שלנו כאן.
בנוסף מערכת החינוך שכחה את הילדים. הם הוצמדו למסכים ולזום, במקום לנסות ולחשוב מחוץ לקופסה ועל מסגרות אלטרנטיביות. כאדם שפוגש הרבה מאוד ילדים, דרך הרשת וחלקם אף כותבים לי הודעות באינסטגרם, אני שומע את המצוקה, וזה כואב לי.
אני מקווה שנחזור מהר לשגרה ושיהיה רעב גדול מצד הקהל לחזור לאולמות התרבות ולהופעות".
מוסרי מספר על ענף התרבות שספג מכה קשה. "אנחנו רגילים לעלות על במות, לפגוש את הקהל פנים מול פנים, זה לא רק מכה כלכלית זה גם מכה נפשית. הקהל זה הדלק שלנו, אנחנו כמו מכונית שנוסעת בלי דלק. המחיאות כפיים, ההתרגשות, לפני הופעה הקהל שממלא את האולמות, וילדים בהופעות שמוחאים כפיים ורוצים חתימה וסלפי. להרבה אנשים מעולם התרבות גם חברים שלי שהם מפורסמים קשה להם מאוד, לא רק כלכלית גם נפשית. אין לי את הפריבילגיה להיות עצוב ולקטר. יש לי משפחה לפרנס, ולדאוג להם, אני לשמחתי חשבתי מחוץ לקופסא, כדי להרים את הראש מעל המים, ולהמשיך לשמור על הקריירה, ולהתפרנס, אבל לא כולם ככה".
שתף אותנו מה גילית על עצמך בסגר?
"גיליתי בסגר שאני מאוד אוהב את המקצוע שלי ובאמת זקוק לקהל. מילדות אני מופיע, וכשהסגר הגיע והכול נעצר, הבנתי שאני אוהב את המקצוע ואת הקהל ושזה מאוד חסר לי. גיליתי שיש לי משפחה מופלאה וכיף להיות בבית עם הילדים ועם נועם אשתי, ושאני גם טיפוס סתגלן. לפעמים קל ולפעמים קשה, אבל אני יותר חזק והישרדותי ממה שחשבתי".
את מי היית רוצה לפגוש על כוס קפה ומה היית שואל אותו?
"הייתי שמח לשבת לכוס קפה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואולי גם מצרף את ראש הממשלה החלופי בני גנץ. הם בחזית עושים עבודה קשה, לפעמים טובה יותר ולפעמים פחות. לא פשוט להנהיג את עם ישראל ובכלל להנהיג אומה בתוך הכאוס של המגפה. הייתי מחזק את פועלם, אבל גם הייתי רוצה להעביר עליהם ביקורת ולשמוע מה השיקולים שלהם. אני מודה שלא תמיד אני מבין עד הסוף את השיקולים ונראה שיש הרבה מאוד פוליטיקה בתוך ההחלטות מה לפתוח ומה לסגור, שיקולים שמאחוריהם עומדים אינטרסים פוליטיים ולא שיקולים עניינים מקצועיים.
הייתי אומר להם כאיש תרבות שחי במדינת ישראל עד כמה התרבות והחינוך הם חשובים כל כך לניצחון שלנו על המגפה ולסיבת קיומנו כאן. צריך להבין, אנחנו לא ננצח את מגפת הקורונה רק עם מסכות, ריחוק חברתי ושטיפת ידיים. עם ישראל ניצח את כל המלחמות, כי הוא היה מאוחד ומלוכד והייתה פה יצירה תרבותית. ספרות, אמנות, מוסיקה, מחול, תיאטרון וקולנוע אלו הם הדברים שנותנים טעם לחיים, מעבר לצורך הכלכלי של אנשי עולם התרבות יש פה צורך נפשי גם שלהם אבל בעיקר של הקהל, אני חושב שזה דבר מאוד חשוב, זה יחזק ויאחד אותנו כעם. צריך לחשוב איך מחזירים את התרבות, ואיך לנצח את המגפה ביחד, כי האחדות והביחד, זה מה שנותן את הטעם לחיות כאן בישראל".
